top of page

היפומאניה - נובלה בהמשכים

עודכן: 7 במרץ 2021

פרק שביעי (ובו ללה נשבעת לנקום)

פרק שביעי


הם אומרים ששלמה ארצי זה חרא, אבל זה נטו כי הם עדר. כי הם קראו פעם בוואלה שאיזה דנה קסלר כתבה ששלמה ארצי זה זבל מיינסטרים וזה לא הפיוז'ן שהם כה כרוכים אחריו. ושלמה ארצי זה כאילו נורא ישראלי ואמצע הדרך ובינוני. אז הם לועגים לו. כאילו ש"לילה לא שקט" לא שיר טוב. כאילו ש"אחרי הכל את שיר" לא מפסגת היצירה המקומית. כאילו הם לא בוכים כמו תינוק כששמים ברדיו "שדות של אירוסים".


אז אני לא עדר. אפילו לא עדר של בלקניקים כאילו מגניבים. אני רואה את האמת נכוחה. זאת אני. פעם שמעתי שאמיל חביבי – שמשום מה התעקש להישאר בחור ששמו חיפה למרות שהיו לו אלטרנטיבות, ועוד אשכרה ביקש שיחרטו לו את זה על המצבה, מה שבכל קונסטלציה אחרת היה גורם לי לפקפק בשיקול הדעת של הבנאדם הזה – קרא לבת שלו על שם אלת האמת מהמיתולוגיה הערבית או משהו. ראיתי את זה בתכנית של מודי בראון נראה לי. "הכל אנשים". אז זאת אני. אלת האמת מהמיתולוגיה של עצמי.


בדיוק בגלל זה ידעתי שיעל שטאוב דוברת אמת כשהיא מספרת לי שהיא נאנסה. וברגע הזה ידעתי גם שאני חייבת לעזור לה. שמי שעשה לה את זה, בליל הסילבסטר שהיא סיפרה לי עליו, שהוא חייב לשלם. אפילו אם היא מפחדת לגרום לו לשלם.


ככה זה. אנשים שעושים דברים רעים חייבים לשלם. ההורים שלי כבר לא ישלמו, אני יודעת. כי אין אף אחד שיגרום להם לשלם על כל מה שהם עשו לי. כי אין אף אחד שאכפת לו מספיק כדי לנקום בהם עבורי. אבל אני כבר מזמן החלטתי שאם יום אחד אני אגלה על ילדה אחרת שפוחדת לחזור הביתה כי מזיינים אותה במכות – על ילדה שכשהיא גילתה שזה לא ככה בכל בית וחזרה הביתה כדי לומר את זה לאמא שלה וחטפה מכות רצח כל אחר הצהריים כי היא "העזה לאיים עליה" – אני אנקום את נקמתה. לא ידעתי איך בדיוק אני אעשה את זה, אבל גמלתי בליבי. גמלתי בליבי שאני אפילו אמצא דרך להיות באטמן אם צריך.


ולא. זו לא תהיה נקמה של סרט תיכוניסטים אמריקאי משנות השמונים. ממש ממש לא. אני לא אמרח לאנשים הכלבים האלה חרא על דלת הכניסה. זוכרים את הסרט הזה "קארי"? אז לא. לא כמו שהמקובלות בתיכון עשו לה. ממש לא. כמו שהיא עשתה להן. ככה אני אנקום.


אבל יעל לא הסכימה לגלות לי מי עשה לה את זה. היא לא הסכימה להגיד לי את השם של הבנזונה. ואפילו אז, כשלא היה לי אפילו קצה חוט, ידעתי שאני לא אוותר.


אז החלטתי לחפש דרך להיות באטמן.


***

"את חייבת להגיד לי מאיפה הכסף," רינת לא הסכימה לגעת בהמבורגר עד שאני אגיד לה.


"חסכתי."


רינת המשיכה לשתוק. אפילו צ'יפס אחד היא לא לקחה.


"נו, זה מתקרר," ניסיתי לדחוק בה. ידעתי שהמבורגר מקדונלדס זה האוכל שהיא הכי אוהבת בעולם. היא אפילו מוכנה לסבול עבורו את הסירחון מיונז-קטשופ שנשאר בקצות האצבעות לכל היום אחר כך. גועל נפש של ריח.


כלום. לא זזה ורק הסתכלה לי בעיניים.


"לקחתי הלוואה מד"ר בארבי. סבבה?"


"מה זאת אומרת הלוואה?"


"זאת אומרת שאני אחזיר לה מתישהו." זיבי אני אחזיר לה, לכלבה היומרנית הזאתי.


"את גנבת את זה?"


שתקתי.


"איך הצלחת לגנוב את זה?"


"היא יצאה לרגע לאיזו מופרעת שהתחילה להשתולל במסדרון בזמן המפגש היומי שלנו. משהו מטורף. תקפה איזה סניטר וכמעט הרגה אותו".


"ו..."


"והיא השאירה את הארנק שלה על השידה. לקחתי את זה לפני שברחתי וניצלתי את הבלאגן שם כדי לברוח"


רינת הסתכלה עליי במן מבט כזה קצת מפוחד.


"זה לא ביג דיל, היא כזאת עשירה זה כלום כסף עבורה."


אבל לרינת רק עלו דמעות בעיניים, וזה עוד יותר הלחיץ אותי.


"אני מפחדת שאנחנו נורא נורא נסתבך," היא לחשה ופתאום יצאה לה מן יפחה קטנה.


"את מוכנה להירגע ולהפסיק להיות היסטרית?"


אבל היא לא נרגעה. היא התחילה לבכות ככה שכולם בסניף התחילו להסתכל עליה ועליי, כאילו אני איזה מפלצת. כאילו שעשיתי לה משהו.


"טוב, די עם זה," לחשתי לה. הגלשתי לה מעבר לשולחן השמנוני מפית כזו של מקדונלד'ס שהיא כמו נייר זכוכית והכי לא מתאימה לקינוח אף או לכל אינטראקציה עם עור פנים עדין של בן אנוש.


היא לא נרגעה. בקופה גם התחילו להסתכל. שיעמם להם, כי הסניף היה חצי ריק. כי מי האפס שירצה לאכול מקדונלדס כשהוא באמצע שינקין. רק אנחנו ועוד כמה אפסים בודדים, שבשלב הזה, אחד מהם, מהקצה השני של המסעדה, החליט לקום ולהיות האביר על הסוס פלסטיק מהארוחת ילדים.


"תסתמי כבר ותאכלי, סבבה?" כבר ממש כעסתי, "אנחנו נסתבך ב ג ל ל ך".


רינת הרכינה את ראשה.


"הכל בסדר?" שאל האפס, שאף אחד לא ביקש את עזרתו ואת דחיפת האף הדומיננטי מאד ביחס לגודל הפנים שלו.


"הכל טוב," עניתי מיד. "היא פשוט לפני הוסת. יש מצב שהיא קיבלה עכשיו".


סומק עלה בלחייו של האפס. רינת שתקה.


"אוי, סליחה," הוא מלמל אחרי ששמע את מילת הקסם שמבהילה כל גבר ומורה לספורט באשר הוא.


שתיקה קצרה.


"בכל מקרה אם אני יכול לעזור במשהו...אני יכול לעזור במשהו?"


"יש לך טמפון?" שאלתי.


"לא," הוא ענה, ופניו כבר התכרכמו לגמרי.


"אז לא."


הוא הנהן קלות, ואז פנה בחזרה לשולחן שלו.


"את תאכלי?" שאלתי, "כי אני מסוגלת לאכול שניים".


רינת אספה את הבורגר הארוז בנייר, וקילפה את האריזה. היא נגסה בהיסוס בלחמניה. נגיסה קטנה.


לא החלפנו מילה עד סוף הארוחה.



האם ללה תצליח למצוא את האנס של יעל?

האם רינת תחבל בתכניות של ללה?

ומה יקרה במפגש ב"סוסעץ"?

כל זאת (ועוד!) בפרקים הבאים של "היפומאניה"!


43 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


Copy of כפתורי תשלום.png
bottom of page