היפומאניה - נובלה בהמשכים

פרק שישי (ובו ללה מגלה את הסוד של יעל שטאוב)

פרק שישי


הרבה אנשים לא יודעים, אבל "One" של יו 2 נכתב בעצם על חולה איידס הומוסקסואל שאביו הגוסס מתנכר אליו. אנשים מתים על השיר הזה, אבל הם בכלל לא טורחים להבין את הקונטקסט. ללמוד על מה שקצת מעבר לפשט. הרי קל יותר לחשוב שזה שיר על ריב של בני זוג או משהו כזה.


אנשים סתם שומעים שירים, אבל הם לא באמת מקשיבים. וככה אני מסתובבת בעולם. כמו שיר על חולה איידס שחושבים שהוא שיר על אהבה נכזבת. אנשים שומעים אותי אבל לא מנסים להבין מה עומד מאחוריי.


כמו בלילה ההוא בטיול השנתי, כששירז המחנכת אמרה לי שהגיע לי מה שרונן טל עשה, כי אמרתי לו שמאלוהים אמא שלו מתה. כדי להעניש אותו שהוא כזה ילד קקה. היא בכלל לא הבינה שזה הנשק היחיד שהיה לי נגדו. שלא היה לי שום נשק אחר.


***


המונית עצרה לנו בקרל נטר ואני הוצאתי את ערימת השטרות המגולגלים שלי מהכיס, ונתתי לנהג כמה שעלה, וגם טיפ של איזה עשרה שקלים. לא ידעתי אם לתת טיפ לנהגי מונית זה בכלל משהו שעושים בארץ. ראיתי את זה בסרטים אמריקאיים, וחשבתי שיהיה מגניב להרגיש ככה לארג'ית. במיוחד שזה לא הכסף שלי. כי הרי גנבתי את הכסף הזה מד"ר בארבי כשהיא יצאה שניה לאיזה פציינט שהתפרע במחלקה והשאירה את הארנק שלה בתיק כמו סתומה. היא אפילו לא שמה לב, נראה לי, כי היא כל כך מליאנית שהיא בכלל לא שמה לב לכמה מזומן יש לה או אין לה בארנק. הרבה כסף עושים על ילדים מטורללים, כנראה.


בטח יש לה וילה בדניה עם נוף למפרץ. בטח יש שם גינה גדולה ומטבח חדש, ואיזה ארבעה מפלסים ואפילו מרתף. כל החיים שלי חלמתי על בית עם מדרגות בפנים. אין יותר לוקסוס מבית עם מדרגות בפנים. בטח כל שנתיים היא עושה שיפוץ כי נמאס לה מהריצוף והיא רוצה לרענן. ככה זה כשעושים כסף על סבל של אנשים. זו העבודה הכי מכניסה ובטוחה בעולם, כי סבל יש תמיד. ואיפה שיש סבל, תמיד יהיה מישהו שיימצא איך לעשות עליו כסף.


בקיצור, ירדנו מהמונית והלכנו לכתובת המדוייקת, אבל לא הייתה שם שום מסעדת יוקרה. לא היה שם כלום, בעצם. עברנו את כל הרחוב הלוך ושוב ולא מצאנו.


"סליחה, אתה יודע אולי איפה מסעדת 'תפוח זהב'?" שאלתי איזה מישהו שעבר בסמוך, בזמן שרינת עמדה כמה מטרים ממני בזרועות שלובות.


"היא נסגרה, נראה לי," הוא ענה.


"נסגרה?" חזרתי אחריו.


"נסגרה," הוא משך בכתפיו, תוך כדי שהוא ממשיך ללכת.


"אוקיי..." פניתי לעברה של רינת ומשכתי גם אני בכתפיי.


"מה?" היא אמרה בעודה צועדת צעד לכיווני.


"נסגרה."


רינת גלגלה עיניים. הפלאפון שלה צפצף פעמיים. סמס.


"מי זה?" שאלתי.


"אבא שלי," היא ענתה, אבל משהו בקול שלה היה מלוח, כאילו שהיא לא אומרת לי את כל האמת. "בקיצור, מה עושים עכשיו?"


"אני יודעת?" עניתי.


"טוב...ראיתי שיש בדרך מקדונלד'ס".


***


קראתי לעצמי אסיה. זה שם שתמיד נורא אהבתי. כמו כינוי חיבה של קיסרית רוסייה. אנסטסיה. הכי הוד והדר. הכי ההפך מהחיים העלובים שלי בפריפריה המשמימה של סוף העולם שמאלה.


אמרתי גם שאני מצפון תל אביב. מרמת אביב ג', כמו בתכנית, אפילו שקראתי פעם ראיון עם מישהי שגרה שם ואמרה שזה ממש לא מקום של מיליונרים, אבל לא הכרתי אף שכונה אחרת בתל אביב. היא שאלה אותי מלא שאלות על השכונה ועל הבית שלי אז המצאתי, אבל בגבול הסביר. לא סיפרתי שיש לנו שנדלירים מבדולח בפנטהאוז או מזרקות של זהב ברחוב. הלכתי על צנוע, כמו בביטוי ששמעתי פעם באיזו סדרה באנגלית. אולד מאני.


מולה, נתתי לעצמי את החיים שבחיים לא יהיו לי. עם זוג הורים אשכנזים מבוססים מחוד החנית של האליטה של החברה הישראלית. עם אבא טייס ואמא שהייתה פעם דיילת והיום היא פסיכולוגית, כי פסיכולוגית מצפון תל אביב זה הכי מקצוע של עשירות. עם מפורסמים שהולכים ככה סתם ברחוב ורואים אותם בסופר מתחת לבית. עם כל ההופעות שחלמתי לנסוע אליהן בפארק הירקון ואמא לא הסכימה לי, כי תל אביב בלילה.


והיא נפתחה אליי נורא בקלות, גם כי אני כותבת ממש יפה, לא עילג כמו כל שאר הנוער, וגם כי נדמה לי שהיא קצת אהבה את הרעיון של חברה שלא קשורה לכל הבלאגן של התיכון. מישהי זרה שאפשר לרכל איתה בלי פחד. דמות מסתורית שמסתתרת מאחורי צג ואין לה זהות אמיתית, רק כינוי. ישות שעטופה במסך של תא וידוי.


והיא לא חשדה לרגע. וזה לא עורר בי שום נקיפות מצפון. זה אפילו שעשע אותי עד כדי כך שכמעט שכחתי את התכלית האמיתית של המשחק הזה. אולי האבחון הפסיכיאטרי האמיתי שצריך להיות לי הוא של סוציופתית? רק לד"ר בארבי הפתרונים.


דיברנו מלא על מוזיקה, וקשקשנו על להקות שאנחנו אוהבות. היה לה טעם מעולה. שאלתי אותה על החבר שלה, והעמדתי פנים שאין לי מושג מי זה. היא סיפרה לי שהם לא שכבו. מיוזמתה היא סיפרה. לא כיוונתי לשם או משהו.


אבל כן שאלתי אותה למה. למה הם לא שכבו. ובהתחלה, היא אמרה לי שאעזוב, כי סיפור ארוך. אז הבנתי שכדי לדובב אותה, אני צריכה לגלות איזה פרט אינטימי על עצמי.


אז סיפרתי לה על האח של רינת כאילו זה קרה לי. הפכתי אותו לאחות שלי כדי שלא יצלצל לה מוכר מידי, וסיפרתי שהיא התאבדה בתלייה – כי בסיס שיבטה לא רלוונטי לבנות – ושאני זו שגילתה אותה. וזה עבד. הפסאדה הזו של ילדה צפון תל אביבית שיש לה טיפה רעל בחיים הייתה בדיוק מה שהיא הייתה צריכה כדי לפתוח את זה מולי בלי היסוס בכלל.


ואז היא סיפרה לי. ואז היא סיפרה לי על האונס.


מה בדיוק קרה עם רונן טל?

איך ללה תשתמש במידע שגילתה?

והאם יעל תגלה את זהותה האמיתית של אסיה?

כל זאת (ועוד!) בפרקים הבאים של "היפומאניה"!


Copy of כפתורי תשלום.png

הירשמו לשירות העדכונים שלנו, וקבלו עדכונים על סדנאות ומבצעים מיוחדים

© 2020 כל הזכויות שמורות למגי אוצרי

  • Black Facebook Icon
  • Black Instagram Icon
0