היפומאניה - נובלה בהמשכים

עודכן ב: ינו 4

פרק שני (ובו ללה מחליטה לצאת למסע ליעד לא ברור)

פרק שני

בקיצור, עכשיו - אחרי כל מה שקרה - אני תקועה ככה, בלימבו. יש בי ציפייה אינסופית שרינת תבוא ותשחרר אותי. בינתיים אני לא בנאדם אבל אני גם לא בדיוק חיה. ואני לא יכולה להיות בשום מקום. ואני לא רוצה להיות בשום מקום. אני לא יכולה להיות במוסד לעבריינים צעירים. אני לא רוצה להיות במחלקה. אני לא יכולה להיות בבית הספר. אני לא יכולה להיות בבית. לא נשארו לי חברים, חוץ מרינת. רינת עדיין חברה שלי, נדמה לי. אני מקווה. בינתיים, אני מרחפת בבין לבין, ומחכה. מחכה שמישהו יפתח לי את הדלת לכור המצרף. אני מקווה שזו תהיה רינת.


אחרי כל מה שקרה אבא של רינת החליף לה את הטוקמן וקנה לה נוקיה, כי הוא אמר שכבר אי אפשר לסמוך על אף אחד. שהוא רוצה לדעת איפה הילדה בכל רגע נתון, ושתמיד תהיה לה אפשרות להתקשר, לא משנה כמה יעלה. הוא גם אמר שכל הבתי-ספר נהיו בתי משוגעים. הוא טעה. אני הייתי גם בבית ספר וגם בבית משוגעים. אמנם יש קווים משיקים, אבל זה לא בדיוק אותו הדבר.


הוא גם פסק שאסור לרינת ליצור איתי שום סוג של קשר. הוא היה בטוח שאני מסוכנת, ושיכולתי להרוג גם אותה. שלא ראיתי בעיניים. אבל זה ממש לא נכון. ראיתי טוב מאד. הטעות היחידה שלי הייתה שנתתי גם לאחרים לראות. שלא עשיתי את זה בשקט, כשאף אחד לא ראה.


הכי קל יהיה להגיד שכל מה שקרה קרה בגלל הטיול השנתי. זה מה שדוקטור בארבי טוענת. איך היא ניסחה את זה? "התקף מאני של אומניפוטנציה מלווה בדלוזיות פסיכוטיות בעקבות מצב סטרס קיצוני". פזמון קליט לשיר הבא של בריטני. אולי זה סיפור שלכולם יותר נוח לספר לעצמם, כי האלטרנטיבה נוראה מידי. אולי לי נוח לא להתנגד יותר מידי, כי אם אגיד שזה לא ככה זה יגמור לי את העתיד עוד יותר ממה שהוא כבר גמור עכשיו.


אמא אמרה שזה הכול בגלל התרופות. שהרופאים היו נותנים לי תרופות כמו סוכריות, ושזה בלבל לי את כל המוח. היא תמיד הייתה חשדנית כלפי הפסיכיאטרים. חשבה שהם לא יותר מסוחרי סמים מורשים. שרק לי יש את היכולת לצאת מזה אם אני רוצה. שכל תרופה שאקח רק תסליל אותי אל עבר תלות נרקומנית, או תדחק אותי אל עומק השיגעון.

"והנה, צדקתי," היא בטח אומרת לעצמה עכשיו, "לא הייתי צריכה לתת לך ללכת לטיפולים האלה". כזו היא. בחוכמה הבדיעבדית שלה, שתמיד מככבת אחרי שאנחנו כבר עומדים מפוייחים על תל של הריסות, מנסים להציל משהו מבין השברים. "לא הייתי צריכה..."

אבל אני יודעת שקל לה להאשים את התרופות במקום את עצמה, ואת זה שהיא תמיד הייתה חרא אמא. שלא סיפרתי לה כלום כי ידעתי שהיא פשוט לא תקשיב. שאין לה כוח כשהיא חוזרת גמורה אחרי העבודה כי לפרנס אותנו זו עבודה קשה.


כל הזמן, כשגדלנו, היא הייתה אומרת לנו שהיא רוצה שנהיה בני אדם. שהיא רוצה שנגדל להיות בני אדם. קודם כל, לפני הכסף ולפני הכל. להיות בני אדם. וכשהיא הייתה אומרת לפני הכסף ולפני הכל, כבר אז אני ידעתי למה היא מתכוונת. כי כשמציינים על משהו במיוחד שהוא לא חשוב, זה סימן שהוא הכי חשוב. וכשאומרים לפני הכסף ולפני הכל, זה בעצם אומר שכסף זה לפני הכל. אז הבנתי מה שהבנתי ולא היה לי כזה קריטי להיות בנאדם.


אבל עכשיו חשבתי על זה. חשבתי על זה, ואני רוצה להיות בנאדם, אמא. אני באמת רוצה, אבל אף פעם לא לימדת אותי. איפה לומדים את זה, אמא? איפה לומדים איך להיות בני אדם? תמיד הייתי תלמידה מצטיינת, ואני רוצה ללמוד, אפילו שכולם בטח חושבים שכבר מאוחר מידי. הייתי רוצה ללמד גם את האחרים. איך אנחנו אמורים לדעת אם לא נלמד?

***


"מי זה הבחור הזה?" רינת שאלה בהיסוס כשהגיעה עם האוטובוס. היא הביאה לי דיסקמן וגם כמה בוטלגים לדרך. אני שונאת בוטלגים. לבוטלגים אין את החוברת שמשחילים בין תופסני הפלסטיק שבחזית האריזה. יש שם סתם נייר עם הדפסה זולה של העטיפה באיכות נמוכה. בשבילי החוברת זה תשעים אחוז מההנאה. לפתוח את הדיסק, ולשלוף את החוברת ולעלעל במילים שמודפסות על דפי הכרומו הקטנים. זה כל הכיף. קניתי בוטלג של לילה באופרה וחודשים הסתובבתי במחשבה ש"דה פרופט סונג" זה שיר על רווחים. לא עוד. מעדיפה לחסוך שקל לשקל ולשלם מחיר מלא, או לחכות למבצע בטאוור רקורדס של דיסקים בשלושים ותשע שקל. רק לוודא שיש חוברת קודם. כי יש אלבומים שאין להם חוברת. זה הכי גרוע. לפתוח דיסק ולשלוף את החוברת ולגלות שהיא בלתי מספקת בעליל. בלי מילים לשירים ובלי כלום.



"את מכירה אותו בכלל?" רינת הקשתה. "זה לא קצת מסוכן?".


"הוא כותב בבמה חדשה", עניתי. "דברים ממש יפים. עדינים כאלה. חבר שלו בצבא מת לו בידיים בלבנון. הוא כותב על זה גם."


"ו..." רינת שאלה, "מה לו ולך?"


"סתם, הוא ראה כמה דברים שלי ואהב גם".


"הבנתי," היא אמרה, אבל לא נראה שבאמת הבינה.


"תירגעי, הוא אמר לי לבוא מתי שאני רוצה. יש לו דירה ענקית בשינקין. ממש מעל לסוסעץ."


"מה זה סוסעץ?"


"בית קפה כזה שכולם בתל אביב מכירים."


"אוקיי...מתי דיברת איתו?"


"לפני לא הרבה זמן. באייסיקיו. הוא אפילו קצת מפורסם. כתבו עליו בעיתון פעם. ראיתי. בשבעה לילות".


"וזה יהיה בסדר אם פשוט תיפלי עליו ככה? שלא תיתקעי. את יודעת."


"ברור שבסדר", עניתי, ובמקביל תחבתי את הדיסקמן ואת הבוטלגים לתיק הגב שלי, "הוא מחכה לי. הוא אמר שהוא מחכה, שאני יכולה לבוא מתי שאני רוצה".


רינת הסתכלה עליי במבט החמוד הזה שלה. זה שהיא עושה כשהיא קצת מודאגת.


"אני יכולה לבוא איתך?" היא שאלה.


מי הבחור שללה מתכננת לפגוש?

האם היא תיתן לרינת להצטרף אליה?

ומי רודף אחריהן?


כל זאת (ועוד!) בפרקים הבאים של "היפומאניה"!



Copy of כפתורי תשלום.png

הירשמו לשירות העדכונים שלנו, וקבלו עדכונים על סדנאות ומבצעים מיוחדים

© 2020 כל הזכויות שמורות למגי אוצרי

  • Black Facebook Icon
  • Black Instagram Icon
0