פרק ראשון (ובו ללה בת השבע-עשרה בורחת מבית המשוגעים)
פרולוג
פרוזאק. ציפרלקס. זנקס. קלונקס. ליתיום. טרזודיל. קלוזאפין. בולימיה נרבוזה. או.סי.די. הפרעת חרדה. פסיכוזה. מאניה דיפרסיה.
אני לא אומרת שאני לא משוגעת. אני רק אומרת שאת הדבר הספציפי הזה אני לא המצאתי. ואני חושבת, באמת חושבת, שאף אחד לא צריך להיכנס לכלא על מה שהוא לא עשה. אפילו אם הכלא הוא מוסד לחולי נפש. אפילו אם זה אמור להיות לטובתו.
פרק ראשון
אם יעשו סרט על החיים המחורבנים שלי אני רוצה שסטיבי ניקס תשיר את הפסקול. אפילו שהבנים לא שמים עליה, ואפילו שגם ליעד הרצוג אומרת שהיא סתם פופ. אני יודעת שזה ממש לא נכון, כי היא טובה בדיוק כמו זפלין והנדריקס ופינק פלויד ובואי. אפילו יותר טובה. אולי פרדי מרקורי יותר מוצלח, עם החומרים המוקדמים של קווין, עד שנות התשעים, אבל זהו.
הם סתם לא שמים עליה כי היא בת וכאילו שרה על אהבה ולב שבור, במקום על חייזרים במאדים או מדרגות לגן עדן או אנשים בלתי נראים, או שלל נושאים אחרים שנורא נורא רלוונטיים לחיים של כולנו פה, בנווה שאנן הזוהרת שבחיפה המסעירה והקוסמופוליטית.
בסוף הסרט אני רוצה שכל השכבה תמות. שימותו פשוט. ולא כמו שרינת באום ואני אומרות אחת לשניה בצחוק, "תמותי". אני רוצה שיישרפו באמת. שיעלו באש, אמן. הייתי משאירה רק את רינת ואת יעל שטאוב ואת טישלר, אפילו שהוא אפס בפועל, כי הוא שכב עם גלית מרציאנו למרות שלא הזיז לו ממנה, ולמרות שהוא ידע שזה מכאיב לי שהוא לוקח ממנה את מה שאני לא מספיק טובה כדי לתת.
את יובל חליבה הייתי בטוח הורגת בסרט, לא מבינה למה שמתי עליו בכלל. גם את נועה סיסו, כי בגללה ובגלל השקרנות שלה אני במצב הזה בכלל. את י"ב חמש הייתי מוחקת לגמרי. כיתה שהיא פח זבל אנושי. אין שם אף אחד שהוא אורגניזם מתפקד שראוי לחלוק איתי פלנטה. גם י"ב שתיים חבורה של מטומטמים מתלהבים. אולי הייתי משאירה את אייל הוכברג גם, כי הוא הגן עליי בטיול השנתי אז. את רונן טל הייתי גם מענה לפני שהייתי מוחקת אותו. לא סולחת גם אם הוא מקיז דם. והוא לא יקיז. למה כי הוא זבל.
זהו. שיעופו לי מהחיים. שיעופו מהעולם הזה. ילדים רקובים שיהפכו למבוגרים רקובים שרק ירקיבו ויסריחו את העולם המצחין הזה עוד יותר.
***
כשדחפתי את הטלכרט לחריץ של הטלפון הציבורי עוד לא ידעתי אפילו למי אני מתכוונת להתקשר. רציתי להתקשר לטישלר כי למרות הכל הייתי מוכנה לסלוח לו ולהגיד לו שיבוא איתי, אבל הוא בטח לא היה בא. יש סיכוי שהוא אפילו היה מתקשר למחלקה ומלשין עליי, ואז היו באים לקחת אותי בחזרה, ומושיבים אותי מול ד"ר בארבי והיא הייתה מסתכלת עליי במן מבט שהוא גם מאוכזב וגם אמפתי אבל בעיקר דורש בוקס לפנים, ושואלת אותי על כל דבר שהייתי אומרת "ואיפה זה פוגש אותך?".
אני באמת מעדיפה למות מאשר לחזור לשם, ושטינה שוב תגנוב לי את הווקמן ותעמיד פנים שזו לא היא, ואז אני אתקע שבועיים בלי מוזיקה, רק עם המנטרה הקטטונית המטריפה של דנה מהחדר ליד כל היום וכל הלילה, ועם הריפוי בעיסוק המחרפן שמרגיש כמו לובוטומיה בלי הרדמה.
גם ככה קלטות זה פשרה, כי המוזיקה תמיד באיכות גרועה מאיזשהו שלב, וכי לוקח מלא זמן להעביר אחורה וקדימה, וכי אי אפשר לדלג בין רצועות או לשים שיר בריפיט. גם ככה רוב המוזיקה שלי נשארה בבית, והיו לי רק שתי קלטות שירים שרינת הכינה לי במיוחד. גם ככה זה שלא נתנו לי להכניס את הדיסקים שלי היה סתם לא הוגן, כי אין סיכוי בעולם שהייתי מנסה להתאבד עם דיסק. זה חוסר כבוד לאמן.
לא. לא. ידעתי שאין מצב שאני חוזרת לגטו אורנים. זה לא יהיה. הקשתי קידומת אפס ארבע ואז את שש הספרות של הטלפון שלה שאני כבר יכולה לדקלם מתוך שינה. רינת ענתה מיד. היא שאלה איפה אני, ואמרתי לה שליד החלקה של הביוטופ שכרתו לנו באמצע המעקב גדילה, ליד שווייצריה הקטנה. היא אמרה שהיא עולה על שלושים ושש ותכף מגיעה. ניתקתי את השיחה, וחיכיתי שהטלכרט יקפוץ החוצה.
האם תכנית הבריחה של ללה תיכשל?
מה תעשה רינת?
ומה נועה עשתה שהכניס את ללה למוסד מלכתחילה?
כל זאת (ועוד!) בפרקים הבאים של "היפומאניה"!
