פרק רביעי (ובו ללה מתחילה לספר איך היא הגיעה למצב הזה)
פרק רביעי
"אז מה ההבדל בין 'היפומאניה' לבין סתם 'מאניה'?"
ד"ר בארבי הסתכלה עליי במבט בוחן כזה של "למה זה כל כך מעניין אותך?"
"ההבדל הוא," היא ענתה, והקול שלה נשמע יבש וצרוד כמו בימים שהיא פוגשת אותי מיד אחרי הפסקת הסיגריה שלה, "ההבדל הוא שבמקרה של היפומאניה, ההתקף הוא לא חמור מספיק בשביל לפגוע בתפקוד, או בשביל לגרום לצורך באשפוז, כי המטופל לא פוגע בעצמו או באחרים."
"באמת?" שאלתי, ומיד פסקתי "איזו אבחנה מטומטמת."
"ככה את חושבת?"
"כן."
"למה את חושבת שזו אבחנה מטומטמת?"
"כי איך אפשר לקבוע את זה?"
"איך אפשר לקבוע מה?"
"איך אפשר לקבוע מה פוגע בי? איך אפשר לקבוע מה פוגע באחרים?"
***
בהתחלה זו הייתה אבן אחת. אבן קטנה. חצץ. אבן אחת של חצץ שניתזה על בד הניילון של האוהל שלי ושל רינת. אבן אחת, ואז עוד אבן, ועוד אחת. האוהל היה סגור. רכסנו זה מכבר את דלת הבד של הכניסה. התכוונו ללכת לישון. השעה הייתה כבר הרבה מעבר לחצות. ורק החצץ הטורדני הפר את הדממה שסבבה אותנו. אבן. ועוד אבן ועוד אבן. ואז התחילו הצחקוקים.
זיהינו את הקול שלהם. של הבנים שהיו שם. ידענו היטב מי אלה. בהתחלה שתקנו. ידענו שכל תחינה שלנו רק תעודד אותם להמשיך. הם אהבו את הריח שלו. של הדם. הם אהבו כשהיינו חלשות. זה רק הצחיק אותם עוד יותר. לא הסתכלתי על רינת, אבל הרגשתי מתחת לעור שלי את הפחד שלה. האבנים הלכו וגדלו, וכך גם הצחוק, שהיה מתגלגל ומטורף. צחוק סאדיסטי. שנאתי אותם כל כך. שנאתי אותם, ולא ידעתי איך לגרום להם להפסיק. הזעם כילה אותי.
ואז רינת התחילה לבכות.
***
מי שלא מסכים ש- Go Your Own Way של הפליטווד מק הוא שיר הפופ הכי מושלם שנכתב בהיסטוריה לא מבין שומדבר מהחיים שלו. זהו. זו סטיבי ניקס במיטבה.
פעם קראתי שאין לה ילדים, לסטיבי, וחשבתי לעצמי איך אני נגעלת כשכולם סביבי מדברים כאילו זה מובן מאליו שיהיו לי ילדים. כאילו אין שאלה בכלל – אני אתחתן ואקנה בית ותהיה לי משכנתא מסריחה ואני אעבוד באיזה משרד מצחין מתשע עד חמש ואז אחזור הביתה כדי לנקות את האסלות המטונפות שהילדים הדוחים שלי השאירו וכדי לשטוף את הכלים בארוחת הערב שלהם ושל "בעלי".
אבל אני יודעת שזה לא יקרה בחיים. זה לא יקרה כי אני לא אתן לזה לקרות.
פעם שירלי רוזן אמרה לי, כאילו כדי לעודד אותי, שכל האנשים בשכבה שמגעילים אליי, הם יהיו האנשים שינקו את המשרד שלי כשאני אהיה גדולה. כי אני גאון או משהו.
אז אני פשוט עניתי לה שבחיים לא יהיה לי משרד.
***
בגלל האייסיקיו הדפוק גיליתי גם את מה שקרה ליעל שטאוב.
האייסיקיו. האייסיקיו. שימות האייסיקיו, שלא רואים בו הבעות ולא שומעים בו גוון קול, אז אפשר להעמיד פנים בכל דבר, כאילו כלום לא נוגע בך. לבכות מאחורי המסך אבל בטקסט לכתוב איזו בדיחה שנונה כדי שאף אחד לא יקלוט שאת מתה מבפנים.
כמו כשטישלר אמר לי שהוא ויעל ביחד, ושהוא מאוהב בה, ושהם כבר שכבו, כאילו כדי לסובב לי את הסכין בלב. ואני נגמרתי אבל בתיבה של הטקסט כתבתי כאילו הכל בסדר, ועם כל "או או" של הודעה שבה הוא מתפייט כמה היא יפה וכמה הוא מת עליה ירדה לי עוד דמעה, עד שבסוף כבר התייפחתי והאותיות של ההודעות שלו התחילו לרצד לי בעיניים ולהפוך לעיסה של דמעות ושל נזלת. ובכל זאת, כשעניתי, רק עשיתי סמיילים ו-LOL.
הוא טעה כשהוא עשה את זה, כי הוא לא ידע עדיין למה אני מסוגלת, וגם אני לא ידעתי. אבל אז הכל פתאום נורא התבהר והבנתי מה אני צריכה לעשות ואיך. פתאום הכל היה ברור; שפעם אחת האייסיקיו המזדיין הזה, עם הרק-מקלדת-מספר-שם-משתמש-בלי-קול-בלי-פנים יעבוד לטובתי ולא לרעתי.
הוא עשה טעות ועל טעויות משלמים. גם אני משלמת טוב-טוב על הטעויות שלי. זו דרכו של עולם.
הכל היה לי נורא מסודר במוח – איך אני אתחזה להיות מישהי אחרת, ואפנה אליה, ואתחבר איתה, ולאט לאט אדלה פרטים על הקשר ביניהם ועליה. פרטים שאוכל להשתמש בהם כנשק. איך אני אנווט אותה ככה לאט-לאט, בסוגסטיה של אמנית חושים, להבין שהוא לא בשבילה. איך אני אשחק בהם כמו במשחק שח-מט.
וכשחשבתי על זה, פתאום הרגשתי כאילו כל העולם בכף היד שלי. כאילו פיצחתי את השיטה. אני, עם כל זה שאני חננה דחויה עם משקפיים וגשר ושיער שמנוני ושטוח, כזו שאף אחד לא סופר, כזו שיאיר זיו אמר עליה שהיא תצטרך לשלם למישהו כדי לאבד איתו את הבתולים. עם כל זה, אני אומניפוטנטית. זו מילה שקראתי פעם באיזה ספר –"אומניפוטנטית". מילה עם מוזיקה. מילה שרק מהצליל שלה מרגישים חזקים. מילה שהיא אונומטופיאה, שזו עוד מילה שקראתי בספר.
כי כזו אני, חכמה שקוראת ספרים, בניגוד לשאר השכבה הדבילית שלי.
גאון. כמו ששירלי רוזן אמרה לי פעם.
לקחתי בחשבון הכל, עם התכנית הזו שלי. רק דבר אחד לא לקחתי בחשבון. לא לקחתי בחשבון את מה שיעל שטאוב תגלה לי.
בעצם, שני דברים. כי גם לא לקחתי בחשבון שאני אתאהב בה בעצמי.
מה הסוד של יעל?
מה עלה בגורל התכנית של ללה?
ומה קרה בלילה ההוא, באוהל?
כל זאת (ועוד!) בפרקים הבאים של "היפומאניה"!
