חיפוש

מה התפקיד של ספרות טובה?

לא מזמן קראתי את ספרו הנפלא של טא-נהסי קואטס, "בין העולם וביני", בתרגומה הנהדר של זהר אלמקייס, ונתקלתי בציטוט אשר (בעיני) ממצה את תפקידה של ספרות טובה באשר היא.

בתמונה: אישה שידעה לכתוב ספרות טובה


קשה מאד לתאר מה הופך ספרות ל"ספרות טובה". במיוחד, קשה לנסות למצות את מהותה של ספרות כזו במשפט אחד, או בפסקה. ובכל זאת: הספר "בין העולם וביני" של קואטס הוא אמנם מסה - קואטס כתב את הספר כמכתב ארוך לבנו בן החמש-עשרה, בניסיון ללמדו מעט על עובדות חייו של גבר שחור באמריקה - אבל הציטוט הבא הוא אולי הציטוט הראוי ביותר שנתקלתי בו כדי לתאר פרוזה טובה:

"חינכתי אותך לכבד כל בן אנוש כיחיד במינו, ועליך לנהוג באותו כבוד גם בבני אנוש מן העבר. העבדות אינה מסה בלתי מוגדרת של בשר. העבדות היא אישה משועבדת מסוימת, יחידה, עם תודעה פעילה כשלך, עם טווח רגשות עצום כשלך; שמעדיפה את האופן שבו האור נופל בנקודה מסוימת ביער, שנהנית לדוג היכן שהמים מפכים ביובל קרוב, שאוהבת את אמה בדרך מסובכת משלה, שחושבת שאחותה רועשת מדי, שיש לה בן דוד אהוב, עונה אהובה, שמצטיינת בתפירה ויודעת, בתוך תוכה, שהיא אינטליגנטית ובעלת יכולות כמו כל אחד אחר. ׳עבדות׳ משמעה שאותה אישה עצמה נולדה בעולם שמכריז בקול רם על אהבתו לחופש וחוקק את האהבה הזו בטקסטים המרכזיים שלו; עולם שבו אותם אנשים שמצהירים על כך מחזיקים את האישה הזו כשפחה, את אמה כשפחה, את אביה כעבד, את בתה כשפחה, וכשהאישה הזו מציצה אחורה אל הדורות שלפניה היא אינה רואה אלא את המשועבדים. היא יכולה לקוות ליותר. היא יכולה לדמיין איזשהו עתיד לנכדים שלה. אבל כשהיא תמות, העולם — שהוא למעשה העולם היחיד שתוכל אי פעם להכיר — ייגמר. לאישה הזו, שעבוד הוא לא משל. הוא גזרת גיהנום. הוא לילה שאין לו סוף. ואורכו של הלילה הזה הוא רוב ההיסטוריה שלנו. לעולם אל תשכח שהיינו משועבדים בארץ הזו זמן רב יותר משהיינו חופשיים. לעולם אל תשכח שבמשך 250 שנה אנשים שחורים נולדו בשלשלאות — דורות שלמים, ואחריהם עוד דורות, שהכירו אך ורק שלשלאות."

קואטס אמנם כותב על תקופה מאד מסויימת בהיסטוריה האמריקנית, אבל אנחנו, כסופרים, יכולים ליישם את דבריו, בשינויים המחוייבים, על כל סיפור שיוצא מתחת ידינו. התפקיד שלנו הוא לספר את סיפוריהם של אנשים מסויימים. עלינו להיות נאמנים לייחוד שבהם - שהרי כל אדם הוא יחיד במינו, וכל אדם מותיר אחריו טביעת אצבע חד פעמית בעולם - בין אם הוא ישות שהייתה באמת, או ישות בדיונית. כשאנחנו כותבים דמויות, עלינו לנהוג בהן בכבוד, כבוד סגולי, אלמנטרי, שעלינו להעניק לכל אדם באשר הוא אדם. בכל פעם שאתם כותבים סיפור, חישבו לעצמכם - מי הוא אותו אדם ייחודי כפתית שלג שאת סיפורו אני רוצה לספר. את המחשבה הזו עליכם לשאת איתכם לאורך כל תהליך הכתיבה. היא אולי לא תבטיח שהסיפור שתכתבו יהיה טוב, אבל היעדרה בוודאי יבטיח שהסיפור שתכתבו לא יהיה טוב.


ולסיום, הנה תרגיל: מי היא האישה שאת סיפורה תרצו לכתוב? באיזו תקופה בהיסטוריה הקרובה או הרחוקה היא חיה? ספרו את סיפורה.


נשיקות וחיבוקים,

מגי

15 צפיות

הירשמו לשירות העדכונים שלנו, וקבלו עדכונים על סדנאות ומבצעים מיוחדים

© 2020 כל הזכויות שמורות למגי אוצרי

  • Black Facebook Icon
  • Black Instagram Icon