היפומאניה - נובלה בהמשכים

עודכן ב: ינו 27

פרק חמישי (ובו ללה ורינת מגיעות לתל אביב הגדולה)

פרק חמישי


הרכבת עצרה בתל אביב, בתחנה של מרכז עזריאלי. ירדנו יחד, והכל סביבנו היה עיר גדולה עם רעש והמיה של מכוניות. לא כמו התחנה בחיפה בת גלים שהיא פח זבל קרתני משמים. כשאני אהיה גדולה אני רוצה לגור בתל אביב על עזריאלי. על על עזריאלי. איפה שהכל קורה. יודעים מה? בעצם למה אני מסתפקת במועט. אני רוצה לגור בניו יורק. בטיימס סקוור. שמה אני רוצה לגור.


עלינו במדרגות הנעות ורינת שאלה – מה עכשיו? עניתי לה שאני יודעת את הטלפון שלו בעל פה. רק צריך למצוא טלפון ציבורי ולהודיע שאנחנו באות. שזה שטויות. בטוח יש בתחנה.


יצאנו מהמסוף עם הכרטיס, וזה היה כל כך נעים בעיניי, הרעש הזה של המכונה שקוראת את הכרטיס ואז פשוט יורקת אותו החוצה, כמו את כל הגועל שאני רוצה לירוק מהחיים שלי. לירוק את כל מה שבלעתי כל השנים. את כל המכות של אמא ואבא וכל זה שאמרו לי שלא ייצא ממני כלום, ושאני אגדל להיות זונה בתחנה המרכזית, ושאני מכוערת ועקומה ולא שווה כלום ושהחדר שלי כל הזמן מסריח. ברור שהוא מסריח, כי אני כל היום סוגרת את הדלת כי אני לא רוצה לראות אותם. ממילא אין טעם לראות אותם, הרי. אמא רק רואה טלנובלות מסריחות בחדר הטלוויזיה, ואבא רק רואה כדורגל בסלון, ואף אחד מהם לא עונה כשאני שואלת משהו, כי הם מרוכזים במסך.


מצאנו טלפון ציבורי ביציאה מהתחנה. הכנסתי פנימה טלכרט, והוא צפצף שלא נשארו לי שיחות.


רינת שוב שאלה מה עושים? אז אמרתי לה שטויות, יש לי כסף לקנות חדש. חיטטתי בכיס שלי בניסיון לשלוף עשרים, אבל במקום זה נפלה לי מהכיס על הרצפה סטיפה של כסף עם מאיות ומאתיימים.


רינת קצת נבהלה.


"מאיפה כל הכסף הזה?" היא שאלה, והקול שלה טיפה רעד, כמו שהוא רועד כשהיא פוחדת להסתבך. כי כזו היא. פחדנית לפעמים. נמנעת מקונפליקט. פרח קיר, כמו שאומרים באנגלית. יכול להיות שזה קשור למה שקרה לאח שלה, ויכול להיות שזה קשור למה שקרה לה כשהייתה ילדה קטנה. אני לא יודעת. אני לא פסיכולוגית. אני רק יודעת שלא יכולתי לקחת את הסיכון שהיא תיבהל ותנסה להניא אותי מכל זה, אז פשוט שיקרתי ואמרתי לה שזה כסף שחסכתי שנים מכסף שאמא שלי נתנה לי כדי לקנות סנדוויץ' בפיצוציה של עמר בבית ספר והחבאתי בקיר מתחת לבית שלי כשהתחיל כל הסיפור של המשפט. היא התחילה לשאול שאלות, איך החבאתי ואיפה בדיוק ואיך אפחד לא קלט שזה שם, ואיך לא ראו, ואיך אספתי את זה כשברחתי מהמחלקה, ואיך ואיך ואיך. אז פשוט אמרתי לה "רינת, חלאס, אני לא בחקירה. את איתי או לא?" ופתאום היא השתתקה.


קנינו טלכרט בעמדה של הקופאית ודחפתי אותו לחריץ. יש שיחות. חייגתי את המספר כמו שזכרתי אבל הפעם בלי האפס שלוש, כי כבר לא צריך, כי אני כבר לא בחור תחת של האפס ארבע. הוא ענה מיד.


"הלו?"


"כן"


"יובי?"


"כן."


"היי, זו ללה..."


הייתה שתיקה.


"כן..." הוא אמר במן קול כזה שלא יכולתי לעמוד על טיבו, "כן, ללה, היי בובה, מה איתך?"


"מבמה חדשה."


"כן, כן, ברור, אני זוכר, את לא צריכה להזכיר לי."


"דיברנו באייסיקיו."


"כן, כן, את שומעת נשמה? אני פשוט ב..."


"קבענו שאני אבוא כשאני יכולה אז אני פה."


"פה?"


"אני פה בתל אביב, באתי מחיפה."


שוב שתיקה. שיעול.


"מה את אומרת?"


"כן."


פאוזה רבת משמעות.


"וואי, מתוקה, חבל שלא הודעת לי קודם, אני בדיוק עובד על איזה משהו לעיתון ויש לי דד-ליין."


"אוקיי, אני יכולה לחכות."


"חבל, חבל שתחכי...זה עניין של כמה שעות...לא נעים לי."


"אני אחכה, רק תגיד לי מתי."


שוב שתיקה, ואז מן קולות קטנים כאלה של היאנקות ואנחות פיציות.


"שלוש שעות?"


"מעולה."


"אוקיי..."


"מעולה...אני אלך לאכול בינתיים."


"אוקיי."


"סוסעץ? בשינקין?"


"לא יודע, קצת מיציתי שם...יודעת מה, אחלה, סוסעץ."


"יופי. קבענו."


"טוב...נתראה."


"ביי."


ניתקתי מיד, בלי לחכות לביי שלו. בגרון שלי היה גוש. חשבתי שאני נחנקת אם אני מוציאה עוד מילה אחת.


רינת הסתכלה עליי במן מבט ענקי כזה של "נו, מה?"


ניסיתי להגיד אבל יצאה לי צרידות. אז כחכחתי קצת כדי ליישר את הקול שלי, ואמרתי לה "בול כמו שתכננתי. נלך לאכול ארוחת שחיתות ואז."


"מה ארוחת שחיתות?"


"ארוחת שחיתות במסעדה הכי טובה בתל אביב."


"מה זה המסעדה הכי טובה בתל אביב?"

לא ידעתי מה המסעדה הכי טובה בתל אביב. בחיים שלי לא הייתי בתל אביב. בחיים שלי לא הייתי במסעדה. נזכרתי בפעם אחת שראיתי כתבה על השף אהרוני שנראה כמו סיני אבל הוא לא באמת סיני, ושיש לו מסעדה ממש יוקרתית שקוראים לה "תפוח זהב."


"מז'תומרת מה המסעדה הכי טובה בתל אביב? תפוח זהב."


***

כשאח של רינת פוצץ לעצמו את המוח בשירותים של שיבטה אני הייתי בבית ושמעתי כמיקל בראדרס.


רינת התקשרה ובהתחלה לא שמעתי שקראו לי בגלל הרעש. אבא שלי פרץ לחדר ואמר "את חירשת?"


לא עניתי, ורק גררתי רגליים לאלחוטי. חשבתי לעצמי שאם הוא כבר בא לצעוק עליי הוא יכול היה להביא את הטלפון איתו, אבל לא. למה שמישהו יקל עליי בבית הזה.


הרמתי את הטלפון וקצת נגעלתי מבפנים מהלכלוך שהצטבר על הפיה. כל מיני שאריות אוכל מהרוק של אנשים שעף פנימה לתוך החריצים כשהם דיברו. האנשים האלה הם המשפחה שלי. האוכל הזה הוא גם האוכל שאני אוכלת. ועדיין זה מגעיל אותי נורא.


אף אחד לא מנקה פה, בבית הזה.


כשאני אהיה גדולה הבית שלי יהיה נקי מבריק. תהיה לי עוזרת בית כמו שיש בבית של ליעד האינטרסנטית הזו, שהוא תמיד תמיד מצוחצח. אני אביא את העוזרת חמש פעמים בשבוע ככה שלא יהיה על הרצפה פירור. לא יהיו לי כתמים של עובש באמבטיה, ולא אבק בארונות, ולא הצטברויות של אבן על הברזים, ולא כתמי אצבעות על הארונות. פשוט לא.


אצל ליעד הכל נקי. אפילו העור פנים שלה הכי נקי. אפילו לא פצעון אחד. חלק ולבן כמו של מלאך. רינת אמרה לי פעם שזה בגלל איזה זיהום שהיה לה בבלוטת החלב או משהו. מחלה ששיבשה לגוף שלה את היכולת לייצר חצ'קונים. הלוואי שלי היו מחלות כאלה. אפילו המחלות של ליעד היו שוות.


בקיצור, בצד השני של הטלפון הייתה רינת, והיא נורא נורא בכתה. מבין המילים הצלחתי לפענח מה קרה וקרסתי על הרצפה. ברקע ראיתי את הצלליות של ההורים שלי ששאלו מה קרה, ואמרתי בקושי שאח של רינת התאבד בצבא, והם לעגו לי החארות, תוך כדי שרינת הייתה בטלפון איתי, הם ממש כעסו, מה אני עושה דרמה, ומה אני עושה עניין, שזו בכלל לא המשפחה שלי. רציתי להגיד להם שרינת הרבה יותר המשפחה שלי מהם. שאני מתעבת אותם. אבל לא אמרתי.


רצתי אליה וישבנו ובכינו מלא ביחד, וידעתי שהחיים שלה כבר לא יהיו אותו הדבר. שאם עד עכשיו החיים שלה היו פח זבל בגלל כל מה שהיה כשהיא הייתה ילדה קטנה, ובגלל שהיא מגיל ארבע עשרה כבר שוכבת עם החבר שלה מנס ציונה שנשמע לי דוחה, ובגלל האמא שלה שהיא חולת נפש מאובחנת שפעם כלאה אותה יומיים בתוך ארון, ובגלל ההורים שלה שהם גרושים, ובגלל שהם עניים וגרים בדירת שניים וחצי חדרים מסריחה ברמות רמז, אז עכשיו החיים שלה יהיו אפילו יותר גרועים.


זה לימד אותי שכל כמה שהחיים חרא, צריך לזכור שהם עוד יכולים להיות יותר חרא, וזה לקח מאד שימושי שנתן לי לא מעט כלים להתמודד עם העתיד לבוא.


כשחזרתי הביתה פתחתי את המחשב, וראיתי את האייסיקיו. חשבתי להיכנס בשם המשתמש הרגיל שלי, אבל במקום זה, נכנסתי בשם המשתמש שפתחתי רק לפני כמה ימים כדי להתחבר ליעל שטאוב בשם בדוי. כשנכנסתי לשם המשתמש ההוא, ראיתי שהיא אישרה את הבקשה שלי, וקצת שמחתי. עברו רק כמה שניות, ופתאום הפרח שלה הפך מאדום לירוק בוהק.


היא הייתה מחוברת.




איך יתפתח הקשר בין יעל ובין ללה?

מאיפה הכסף של ללה?

ומה יקרה במפגש עם יובי?

כל זאת (ועוד!) בפרקים הבאים של "היפומאניה"!




Copy of כפתורי תשלום.png

הירשמו לשירות העדכונים שלנו, וקבלו עדכונים על סדנאות ומבצעים מיוחדים

© 2020 כל הזכויות שמורות למגי אוצרי

  • Black Facebook Icon
  • Black Instagram Icon
0