היפומאניה - נובלה בהמשכים

פרק שלישי (ובו ללה מתחילה לחשוד)

פרק שלישי


***

בהתחלה זו הייתה אבן אחת. אבן קטנה. חצץ. אבן אחת של חצץ שניתזה על בד הניילון של האוהל שלי ושל רינת. אבן אחת, ואז עוד אבן, ועוד אחת. האוהל היה סגור. רכסנו זה מכבר את דלת הבד של הכניסה. התכוונו ללכת לישון. השעה הייתה כבר הרבה מעבר לחצות. ורק החצץ הטורדני הפר את הדממה שסבבה אותנו. אבן. ועוד אבן ועוד אבן. ואז התחילו הצחקוקים.

***


בדיעבד – אני חושבת – חבל שהיה לנו את הכלי הזה. האייסיקיו. סתם חרא של דבר שרק יוצר עוד צרות. אם אין לך את הביצים לגשת למישהו בחיים האמיתיים, סימן שהבנאדם הזה לא צריך להיות בחיים שלך. הבנתי את זה הרבה יותר מידי מאוחר. הרבה יותר מידי פרחים עברו מתחת לגשר. הפרחים של אייסיקיו. כמה חיכיתי שפרח אדום יהפוך לירוק זוהר. הייתי יושבת מול רשימת אנשי הקשר שלי שמה, וחיכיתי וחיכיתי. חיכיתי לו. כמה חיכיתי לו.


פעם מישהו אמר לי שהאיש שיצר את הסאונד של ה"או-או" הצייצני הזה – כשמקבלים הודעה באייסיקיו – שהוא מיליארדר עכשיו. מולטי זיליונר. בנאדם שכל תרומתו לעולם היא שהוא יצר צליל של "או או". גם אני יכולה לעשות "או-או" ואני בחיים לא אהיה זיליונרית. אני אחיה ואמות בעיר השיכונים המסריחה הזו כל החיים שלי. במרווח שבין כיכר זיו והגראנד הדוחה. "הגראנד קניון". איזה משחק מילים שנון! כה הולם את עירנו החור-תחת הקרתני והמגעיל, שמנסה כל כך להיות סן פרנסיסקו של המזרח התיכון, אבל בפועל היא בקושי עיירה של פנסיונרים בפלורידה.

אני יושבת עכשיו וחושבת – איזה פתטית הייתי. כמה פתטית אפשר להיות? התשובה שלי: מאד פתטית. כל אחר צהריים, מיד אחרי הבית ספר, הייתי רצה למחשב כדי לקבל ממנו כמה פירורים של תשומת לב. הוא אומר שהוא לא ידע. זין שהוא לא ידע. הוא ידע טוב מאד. הוא נהנה מזה. הוא נהנה מלהרגיש כמו מלך, כמו אליל. הוא נהנה מהמבט המעריץ שלי בהפסקות, כשהסתכלתי עליו עם החברים שלו וידעתי שאסור לי להתקרב, כי הם לא סובלים אותי. פעם מישהו אמר לי שיש לזה כינוי – "נערת ריינס". שזו נערה שלא הולכים איתה ברחוב דיזינגוף בתל אביב, אלא רק ברחוב ריינס בתל אביב, שאין לי בכלל מושג איפה הוא, כי בחיים שלי לא הייתי בתל אביב. אפילו לציפי לא נתנו לי לנסוע עם רינת, ובמקום זה נסענו לריקי בהדר, שהמכנסיים שלה היו כאילו כמו של ציפי, אבל בתכלס חיקוי.



כן, הוא נהנה. הוא נהנה לדעת שאני מחכה. הוא נהנה לייסר אותי בעקרבים של קנאה כשהוא מסתובב עם יעל שטאוב ועם תמרה כ"ץ, הנמסיס שלי מהחמש יחידות פיזיקה, ועם ליהיא ועם יאנה ועם מיכל ועם כל שאר היפות. ידעתי טוב מאד שהוא ידע, ובכל זאת המשכתי כמו עלובה, לחכות לשיחות איתו שבהן הייתי גיבורה מאחורי מקלדת. שנונה ומהירה וקלה על כל הכפתורים. הכרתי את כל הכפתורים. הכרתי את כל הכפתורים שלו. אמרתי לו כל מה שהוא רוצה לשמוע. רוצה להקים רדיו פיראטי שבו נשמיע מוזיקה שהיא בדיוק ההפך מהשיט איזי-ליסנינג של גלגל"צ? רוצה. רוצה לעבור למושב שכוח אל בטיזי-אמו שבו תגדל ילדים בינות לעצים וירק? וואלה, איזה קטע. גם אני, חוץ מהמושב והירק והטיזי-אמו, כי אני בעצם רוצה לגור על רחוב ראשי בתל אביב ולנשום פיח וריח של טיגון מהמסעדות שלמטה.

כמו הכלבים בניסוי הזה של הריר שרינת סיפרה לי עליו – כי היא לומדת מורחב פסיכולוגיה-סוציולוגיה יחד עם כל ההומוסאפיינס הגבוליים של השכבה שעושים גם שלוש יחידות במתמטיקה ובוכים שקשה – ככה אני הייתי עם הצליל הצווחני של המודם שמתחבר לאינטרנט. כשאמא שלי הייתה בטלפון הייתי על קוצים ורק מחכה שיתפנה כבר. הייתי חוטפת צעקות על החשבון המנופח, כי ישבתי שם שעות כל יום. אבל הרגשתי שזה שווה הכל. רק לשמוע את הצליל הזה.

רק לחשוב שתכף הפרח יהפוך לירוק ופתאום אני אשמע "או-או" ויהיה לי קצת ממנו, והפה שלי התמלא בריר.


***


כל הדרך רינת שיחקה סנייק ואני הסתכלתי עליה. היה לנו רק זוג אוזניות אחד לדיסקמן, אז שמנו אוזניה אחת אצלה ואחת אצלי, ושמענו מוזיקה. בהתחלה רינת שמה פינק פלויד, אבל אחרי שני שירים שלהם חטפתי את העצבים כי נזכרתי איך טישלר היה אומר כמה שקייט בוש לא הייתה כלום אם דיוויד גילמור לא היה מגלה אותה כשהיא הייתה רק ילדה.


ילדה, ילדה, אבל פי-אלף יותר מוכשרת מהזקן הזה שלא עשה כלום מאז שהלהקה שלו התפרקה. אפשר בכלל להשוות את מה שהוא עשה בקריירת הסולו שלו ל"דה קיק אינסייד"? ל"האונדס אוף לאב"? אפילו ל"אריאל"?



זה היה מוזר שרינת לא שואלת כלום. אבל לא השתהיתי על זה יותר מידי. היה איזה רגע שנראה שהיא מסמסת למישהו, כשהיא קמה עם הפלאפון בדרך לשירותים. ביקשתי ממנה שתשאיר לי את הסנייק, אבל היא אמרה שהיא צריכה רגע רק להתקשר לאבא שלה מהשירותים, שהוא לא ידאג.


"הוא נהיה היסטרי לגמרי מאז..." היא נעצרה באמצע המשפט, ואני רק הינהנתי, למרות שלא הייתי לגמרי בטוחה מאז מה. מאז מה שאני עשיתי, או מאז מה שאחיה עשה בצבא. לא רציתי לדרוך על פצעים, אז פשוט שתקתי. אבל בלב שלי נדלקה איזו נורה אדומה. כי למרות שרינת זו אחות, ולמרות שאני יודעת שהיא אוהבת אותי, אני גם יודעת שלפעמים היא יכולה לעשות דברים סתומים נורא, ואני לא יכולה לקחת שום סיכון כרגע.


שום סיכון שיכול להתפתח לזה שימצאו אותי, ואני אצטרך לחזור לשם.



מי הבחור שללה מתכננת לפגוש?

האם היא תיתן לרינת להצטרף אליה?

ומי רודף אחריהן?


כל זאת (ועוד!) בפרקים הבאים של "היפומאניה"!




Copy of כפתורי תשלום.png

הירשמו לשירות העדכונים שלנו, וקבלו עדכונים על סדנאות ומבצעים מיוחדים

© 2020 כל הזכויות שמורות למגי אוצרי

  • Black Facebook Icon
  • Black Instagram Icon
0